....הבית ברחוב הנטקה....
 
 
״ כבר חדלתי לבכות מגעגועים הביתה ״ ( הנערה שהשארתי מאחור )
 
במשך כל אותו ערב ישבנו מול הטלוזיה, שומעים דיווחים סותרים, הבתים ברחוב הנטקה עולים באש,
חמש שעות שארזתי תיק, חמש שעות של פקק תנועה שהזדחל לאיטו, בדרך לטבעון.
 
הבית של אמא... אלוהים רק שלא ישרף.
היא כבר מזמן לא כאן, הבית הפך לגן ילדים, הוא כבר מזמן של בעלים אחרים, ועדין כל כך הבית שלך.
 
 
 
 
 
 
 .... הבית שהשארתי מאחור .....
 
 
5 שנים לפני אז כשהיה צריך לפנות אותו, 
המשאית של ההובלות כבר הוזמנה, החפצים ״ החשובים״ כבר נלקחו, פגישה משפחתית של תיאומים אחרונים ליום המיועד,
הם מדברים... ואני... שומעת חלקים של מילים, לתרום, לתת, בגדים, מכשירים,
כבר לא מחברת בינהם,
בראש כבר יודעת שלא אהיה פה לראות את זה, רק מתכננת את הבריחה.
 
יום וקצת אחרי אני על המטוס לניו - יורק, לבד , בורחת כמה שיותר רחוק, 
אני ועצמי, שבועים של לטייל לבד ברחובות ניו יורק, של מחשבות, געגוע , תובנות, החלטות.
 
מאז כמעט ולא ביקרתי ברחוב שבו הוא עומד.
 
 
12 בצוהרים התנועה זוחלת באיטיות, מתבוננת סביב ומהרהרת,
ריח של שרוף באויר, רחוב פיקא חסום, 
חייבת לראות שהוא שלם, 
הבית שלך... 
הזכרונות, הילדות, זכרונות של משפחה, השורשים שלי.
 
 
 
 
 
ניו יורק 
האורות מרצדים בין הדמעות, הצבעים נמרחים, קר וגשם בחוץ
מחשבות.....
 
 
mom & me
שם בניו יורק הוא נולד- אורבני,קולי, הוא התחיל כבריחה ... ליצור... משהו חדש, מרענן שמח
שייוצר בארץ כמו שאני אוהבת, שיהיה בקו נקי ואיכותי כמו שאת אהבת
שיהיה היצירה שלי, ההשראה - את.
 
 
 
 
שמלת סרוגה
הרבה שנים לפניכ סרגת לי שמלה, שמלה אדומה,
ומאז בכל קולקצי חורף שאני מעצבת מצוירת לה שמלה סרוגה
כזאת שעשויה מסריג , מחממת , כזאת שמכרבלת בתוכה ומספרת אהבה.